^א על פי ק״ג.

^ב בק״ג נוסף: אוקימנא בשגבו טרוף, פירוש מרובע כקורת בית הבד. בכתב היד יש כאן גליון שרובו ככולו קרוע, אולם אפשר להשלימו על פי הערוך (ערך טרף): ג׳. וכך אמר [ראיתי נחש גדול כקורת בית הבד אינן דברי הבאי אבל ראיתי נחש טרוף] כקור⁠[ת בית הבד דברי הבאי שאין נמצא טרוף כקורת בית הבד. וטרוף זה שפניו משווין] דגמ⁠[ת הכתוב הלא אם שווה פניה כי משווין פני קורת בית הבד כדי שתדרוך] על מ⁠[ה שתחתיה ואין מניחין פניה עגולות ומשופעות וכן היקשו כל הנחשים] מטר⁠[ף טריפי כי כריסן כולן משוות ועל גחונן ילכו נמצאו בשווי בטן כקורת בית] הבד [ואיך יהא זה דברי הבאי ופרקו גבו טרוף קאמר ובודאי לא נמצא נחש שגבו טרוף ומשווה מרובע אלא גבות גבינים ומשופעים לפי׳ האומר ראיתי נחש שגבו טרוף כקורת בית הבד הרי אלו דברי הבאי שאין נמצא זה]. ובערוך שם הקדים לפני הבאת הפירוש: אמר שמואל בטרוף פירש רב שרירא גאון פי׳ טרוף משווה. וכך אמר וכו׳ וכלומר כך אמר רב שרירא.

^ג כן הוא בספר המקח סוף שער כד. ובערוך ערך אדר ג: פי׳ אדריתא עורות וכו׳ עורות של בהמות מלאות תבן.

^ד בק״ג נוסף: פיר׳ גְ֯רַאיר מ⁠[סה] בלשון ישמעאל. והשמיטו בכתי״א כדרכו להשמיט פירושים בערבית. ובראש העמוד כתוב: ג׳ אַרַרַה בלש׳ י⁠[ש]׳ גרארק..... אדיריאתא גראיר מסה.

^ה כן הוא בירושלמי לפנינו, אולם הרי״ף העתיק ׳ולא על שבועת שוא ושבועת ביטוי׳ וכבהמשך דברי הירושלמי. וכן מבואר בבבלי שהקשו השתא משום שבועת ביטוי מחייב משום שבועת שוא לא מחייב הרי יצאתה שבועה לשוא, אמר ר׳ ירמיה תני אף על שבועת ביטוי. אולם לשון הירושלמי מוטב לו לעבור טעון ביאור והרי בין כך ובין כך כבר עבר על שבועת שוא והוא מחויב לעמוד בשבועתו הראשונה משום שבועת ביטוי. והנה בתשובות הרשב״א חלק ז סי׳ קנט הכריע על פי דברי הירושלמי שמוטב לו לעבור על איסור מוקצה מדרבנן ולא יעבור על שבועת ביטוי מכל שכן דמוטב לו לעבור על שבועת שוא. והריטב״א בחידושים כאן חלק עליו וכתב שאם נשבע לעבור על מצוה דרבנן אף שחלה שבועתו אסור לו לעבור בידים על איסור דרבנן כדי לקיים שבועתו ואומרים לו שב ואל תעשה, ותמה על עצמו מדברי הירושלמי, ותירץ דאין הטעם משום ששבועת שוא קל משבועת ביטוי אלא משום חדא אטו תרתי שהרי עובר גם על שוא וגם על ביטוי. ומפורש בדבריהם שפירשו את דברי הירושלמי שעל ידי שהוא מקיים את שבועתו הראשונה הוא עובר על השבועה השניה משום שבועת שוא. והוא תמוה שהרי להדיא אמרו בגמרא שגם אם הוא מקיים את השבועה השניה הוא עובר עליה משום שבועת שוא. ובתשובת הרמב״ם (בלאו סי׳ שכז) כתב על הנשבע שלא לילך למקום פלוני וחזר ונשבע שילך שם, שאם נשבע במזיד לוקה משום שבועת שוא כיון שנשבע לעבור על המצוה. ואם הוא נתחרט יכול הוא להשאל על אחת משתי השבועות איזה מהם שירצה או ישאל על שתיהם ויעשה מה שירצה. והביאה בתשובת מהרלב״ח סי קלז, וכתב שדברי הרמב״ם מיוסדים על דברי הרשב״א בתשובה שדברי רבא (כז,ב) דנשאל על הראשונה חלה שניה הם גם כשהשבועה השניה היתה לבטל את הראשונה, וכיון שפסק הרמב״ם כרבא אם ישאל על הראשונה יהא חייב על השניה משום ביטוי. ועוד מבואר בדברי הרמב״ם שאף שאם היה מזיד הוא לוקה על השבועה השניה משום שבועת שוא יכול להשאל עליה גם אם לא נשאל על הראשונה (וכמו שבשבועות שוות יכול להשאל לדעת הרמב״ם על השבועה השניה קודם שישאל על הראשונה). ואף שהיא שבועת שוא ולוקה עליה בכל זאת כיון שאם ישאל על הראשונה תחול שבועה שניה יש בה גם עכשיו צד של שבועת ביטוי ויכול להשאל עליה. ולפי זה יש לומר שאם לא נשאל עליהם הרי בין כשהוא מקיים את השבועה הראשונה ובין כשהוא עובר עליה הוא קובע את השבועה השניה בשבועת שוא. ועל זה אמרו בירושלמי מוטב שיעבור על שבועת שוא ולא יעבור על שבועת ביטוי. ובבבלי אמרו אפילו שבועת ביטוי אבל עובר גם משום שוא ומשום שהוא קובע עכשיו את השבועה השניה בשבועת שוא. ועיין דרישה סי׳ עג מה שכתב לפרש את תשובת הרא״ש בכלל ח סי׳ ב. והמפרש על נזיר דף ד,א פירש את דברי הגמרא דנזירות חלה לבטל את השבועה שנשבע לשתוות יין אף שאינה חלה לאסור עצמו ביין מצוה, והוכיח כן מדברי המשנה שהנשבע לאכול וחזר ונשבע שלא לאכול חייב על השניה משום שבועת שוא הרי שהשבועה השניה חלה. וכלומר שמפורש במשנה שחייב על השניה כשעובר עליה משום שבועת שוא הרי שחלה עליו שבועה שניה. והיא נקבעת בשבועת שוא בזמן שעובר עליה (או שהוא מקיים אותה).

^ו ירושלמי לפני זה בהל׳ ח.

^ז ע״כ בק״ג מס׳ 6 דף 1.

^ח איני יודע מה בא לומר.